פסק-דין בתיק בר"ם 7885/13

1.        לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 31.10.2013 (עת"מ 29055-09-13, השופט ק' ורדי) שבה נדחתה בקשה למתן ארכה להגשתה של עתירה מנהלית על-ידי המבקש.

רקע והליכים קודמים

2.        המבקש היה מעורב בתאונה שהתרחשה במהלך שירותו הצבאי, וכתוצאה ממנה נפגע בראשו, בצווארו ובגבו. בהמשך לכך, הוא הוכר כנכה צה"ל, אך זאת לעניין הפגיעה בעמוד השדרה המותני והגבי בלבד, להבדיל מהפגיעה בעמוד השדרה הצווארי. לפיכך, תבע המבקש להכיר גם בפגיעה שנגרמה לו לטענתו בעמוד השדרה הצווארי, וערעורו בעניין זה על החלטתו של קצין התגמולים עודנו תלוי ועומד (ע"נ 4770-06-12, הוגשה ביום 4.6.2012).

3.        ביום 21.11.2010 פנה המבקש אל ד"ר לובוצקי, הרופא המחוזי המוסמך מטעם המשיב (להלן: ד"ר לובוצקי) בבקשה שיאשר לו תשלום בגין חופשת מחלה בתקופה שבה לא עבד בגין נכותו (שהתמשכה כשלוש שנים) על-פי תקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד-1954, על בסיס אישורי מחלה שהמציא מהרופאה האורתופדית המטפלת בו בקופת חולים.

4.        ד"ר לובוצקי דחה בקשה זו - תחילה במכתבו מיום 11.9.2011, ובהמשך לכך במכתב נוסף מיום 19.11.2011 - לאחר שקבע כי מתיעוד הביקורים של המבקש אצל הרופאה האורתופדית עולה כי בחלק ניכר מהמקרים לא נרשמו תלונותיו של המבקש והוא לא נבדק בפועל על ידי הרופאה וכי בביקורים שבהם נבדק נבחנו עניינים שאינם נוגעים לפגיעה במסגרת הנכות המוכרת. לטענת המבקש, הוא השיג על החלטותיו של ד"ר לובוצקי בפני הרופא הראשי המוסמך מטעם המשיב, ד"ר כץ (להלן: ד"ר כץ), אך לא קיבל ממנו מענה.

5.        בשלב זה, פנה המבקש אל הלשכה לסיוע משפטי (להלן: הסיוע המשפטי) בבקשה לקבל סיוע לצורך תקיפת החלטותיו של ד"ר לובוצקי. ביום 25.6.2012 פנתה עו"ד כהן מן הסיוע המשפטי לד"ר לובוצקי בעניינו של המבקש, וצירפה לפנייתה מכתב מטעם הרופאה האורתופדית שבו הובהר כי המחלה שבגינה הוצאו למבקש אישורי המחלה כוללת גם את הפגיעה בעמוד השדרה המותני והגבי, הנובעת מהנכות המוכרת, וכן שהמבקש אמנם נבדק על-ידה בכל ביקור. בנוסף, ציינה עו"ד כהן כי המבקש נמצא על סף חרפת רעב והדגישה את חשיבות הטיפול בעניינו. לאחר שלא התקבלה תגובה למכתב זה, פנתה עו"ד כהן לד"ר כץ ביום 7.8.2012. ד"ר כץ השיב לה ביום 2.9.2012 כי האישורים הרפואיים שהוצגו נוגעים לבעיה בעמוד השדרה הצווארי, בעיה רפואית שלא הוכרה על ידי הוועדה הרפואית, ועל כן אינה מטופלת על ידי אגף השיקום.

6.        ביום 9.4.2013 פנה הסיוע המשפטי במכתב נוסף לד"ר כץ ובו חזר על הטענה כי ימי המחלה ניתנו בשל כאבי גב מותני ולא בשל כאבי צוואר, היינו בגין המחלה המוכרת. ד"ר כץ לא השיב לפנייה זו, ובהמשך לכך, ביום 15.9.2013 הגיש המבקש באמצעות הלשכה לסיוע משפטי עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נגד החלטתו של ד"ר כץ מיום 2.9.2012 (על פי סעיף 26(2)(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מנהליים)), בצירוף בקשה להארכת מועד להגשתה. לבקשה זו צורף מכתב מטעם הסיוע המשפטי שבו הוסבר כי העתירה הוגשה בשיהוי בשל עיכוב ממושך בסיוע המשפטי שניתן למבקש, בין השאר בשל התכתבויות שערך הסיוע המשפטי עם גורמים במערכת הביטחון בענייננו.

7.        ביום 31.10.2013 דחה בית המשפט קמא את הבקשה להארכת מועד וקבע כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. בית המשפט קמא הפנה לעניין זה לתקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים), שקובעת כי יש להגיש עתירה ללא שיהוי ולא יאוחר מ-45 יום מהמועד שבו נודע לעותר על ההחלטה שאותה הוא מבקש לתקוף, וכי בית המשפט יאריך מועד זה רק אם ראה הצדקה לכך. בית המשפט קמא עמד על כך שבמקרה דנן אין מחלוקת כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, ולפיכך בחן האם בנסיבות העניין קיימת הצדקה להארכת מועד. בית המשפט קמא ציין בהקשר זה כי המבקש המתין תקופה בלתי מבוטלת בין יום ה-2.9.2012, שבו נדחתה בקשתו על ידי ד"ר כץ, לבין יום ה-9.4.2013, שבו פנה לד"ר כץ בשנית. עוד עמד בית המשפט קמא על כך שבנסיבות העניין חלוף הזמן מעיד לכאורה על ויתור של המבקש על זכויותיו - על כך ש"השלים" עם עמדתו של ד"ר כץ לפיה מדובר בנכות שטרם הוכרה, ועל כן הגיש תביעה חדשה בגינה. למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט קמא כי נקבע בפסיקה שכאשר פונה בעל דין בבקשה לקבל סיוע משפטי, יש להנחותו להגיש בקשה להארכת מועד עד להסדרת העניין. לבסוף, ציין בית המשפט קמא כי סיכויי העתירה אינם גבוהים כיוון שהמבקש לא הצביע על פגם שנפל בהחלטתו של ד"ר כץ, ולמעשה תוקף את שיקול דעתו הרפואי, עניין שבו בית המשפט אינו נוהג להתערב.

בקשת רשות הערעור

8.         בבקשה דנן טוען המבקש כי נפלה טעות בהחלטתו של בית המשפט קמא שלא לקבל את הבקשה לארכה, ובהמשך לכך לדחות את העתירה מחמת שיהוי. לדבריו, הוא לא ישב באפס מעשה, אלא עשה כל שביכולתו, כאדם חסר השכלה משפטית, כדי לקדם את עניינו. המבקש מוסיף שטענתו זו נתמכה גם במכתב מטעם הסיוע המשפטי מיום 25.8.2013 שבו נמסר כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב מסיבות שאינן תלויות באופן ישיר במבקש. המבקש הפנה למספר מקרים שבהם נקבע כי התקיימה הצדקה להארכת מועד בנסיבות שבהן התעכב הטיפול בתיק בסיוע המשפטי או כאשר מדובר בנסיבות אחרות שאינן בשליטתו של בעל הדין (כדוגמת בג"ץ 1986/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (27.5.2008) (להלן: עניין פלונית)). המבקש הוסיף וציין כי עניינו משיק לדין הסוציאלי, שכן מדובר באישורי מחלה שאמורים לבוא חלף הכנסה מעבודה, ויש בכך טעם נוסף המצדיק הארכת מועד. המבקש ציין עוד כי הרופאים מטעמו של המשיב לא התייחסו למכתביו מספר פעמים, ואף בכך היה כדי לתרום לעיכוב בהגשת העתירה.

9.         המבקש מוסיף וטוען כי לנוכח ההתכתבויות הרבות עם משרד הביטחון וניסיונותיו המשמעותיים של המבקש לפתור את הבעיה לאורך כל התקופה שחלפה, לא ברור כיצד קבע בית המשפט קמא כי משתמע מהתנהגותו כי הוא ויתר על זכויותיו, וכי למעשה כל העובדות תומכות במסקנה ההפוכה. המבקש מדגיש בהקשר זה, כי פנייתו נוגעת לכמות נכבדת של חופשות מחלה, המשתרעות על פני כשלוש שנים שבהן היה מחוסר פרנסה, התמודד עם קשיים כלכליים רבים ואף הוצא מדירתו על ידי ההוצאה לפועל, עניין שאף הודגש בתכתובות.

10.       לגופו של עניין, סבור המבקש כי נפל פגם משפטי מהותי בהחלטתו של ד"ר כץ, בשים לב לחומר הרפואי ולמכתבה המבהיר של הרופאה האורתופדית (שנשלח פעמיים לד"ר כץ).

11.       מנגד סבור המשיב כי יש לדחות את הבקשה בשל העדר עילה להתערבות בקביעותיו של בית המשפט קמא כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר וכי סיכוייה אף אינם גבוהים ממילא. המשיב סומך את ידיו על החלטתו של בית המשפט קמא ומדגיש כי העתירה הוגשה למעלה משנה לאחר שניתנה החלטתו של ד"ר כץ, וכי חלפה למעלה מחצי שנה גם מהמועד שבו פנה המבקש בשנית לד"ר כץ ביום 9.4.2013. המשיב מוסיף עוד כי היה על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד עד לבירור עניינו בלשכה לסיוע משפטי, כפי שקבע גם בית המשפט קמא, ומפנה למספר מקרים שבהם נקבע כי לא תינתן הארכת מועד לבעל-דין שפנה לסיוע המשפטי וישב בינתיים בחיבוק ידיים (כדוגמת ע"א 7431/12 לרון נ' לוין (31.7.2013)).

12.       המשיב מוסיף וטוען לגופו של עניין, כי תגמולים הניתנים לנכי צה"ל בהתאם לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] ולתקנות שהותקנו מכוחו ניתנים אך בזיקה לנכות המוכרת בלבד, ולפיכך בדין נדחו פניותיו של המבקש על ידי הרופאים המוסמכים, בשים לב לכך שחופשת המחלה ניתנה לו בגין נכות שאינה מוכרת. לפיכך, כך נטען, סיכויי העתירה הם קלושים.

דיון והכרעה

13.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, כמו גם במסמכים שצורפו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, וכי יש לדון בה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור מן הטעמים שיפורטו להלן. במאמר מוסגר יצוין כי בעבר נקבע כי החלטה שלא ליתן למבקש הארכת מועד הינה החלטה שהערעור עליה הינו בזכות, בשל כך שלא הוגדרה כ"החלטה אחרת" בסעיף 12 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים (ראו: בר"ם 2805/06 מזרחי נ' עמידר החברה לשיכון ישראל בע"מ (12.7.2006)). עם זאת, בשנת 2008 תוקן סעיף זה, וכעת הוא מורה כי גם דחיית בקשה להארכת מועד שמשמעותה היא שלילת האפשרות לפתוח בהליך תיחשב ל"החלטה אחרת" (סעיף 12(ב)(3ז) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים).

14.      תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים קובעת את הכלל לפיו עתירה שלגביה לא נקבע מועד הגשה אחר בדין תוגש ללא שיהוי ולא יאוחר מארבעים וחמש יום מן היום שבו נודע לעותר על ההחלטה (או מן היום בו ההחלטה פורסמה כדין), וזאת בכפוף להארכת מועד על-ידי בית המשפט על-פי תקנות 3(ג) ו-38 לתקנות אלו. החלטתו של בית המשפט בסוגיה של הארכת מועד בהקשר זה אמורה להיות מונחה על-פי דיני השיהוי הכלליים (ראו למשל: ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38, 44 (2002); עע"מ 3832/07עיריית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי, בפסקה 11 (21.12.2010); יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ג 1688-1685 (2014) (להלן: זמיר)), המתחשבים הן בהיבט הסובייקטיבי של השיהוי (היינו במידת "אשמתו" של העותר באיחור), הן בהיבט האובייקטיבי שלו (מהיבט השלכתו על הרשות הציבורית או על צדדים שלישיים), והן בחשיבותו של הנושא העומד על הפרק מבחינת שלטון החוק והאינטרס הציבורי (שיקול שאותו יש לאזן אל מול השיקולים הנוגעים לשיהוי עצמו) (זמיר, בעמ' 1951-1925).

15.      מן הכלל אל הפרט: יישום דיני השיהוי על עניינו של המבקש צריכים היו להביא למתן ארכה בנסיבות העניין. באשר לשיהוי הסובייקטיבי יש לומר שהעיכוב בהגשת העתירה נבע מהצטברות של סיבות שלא היו תלויות במבקש, ובהן העיכוב בסיוע המשפטי שניתן לו, ולא פחות מכך התעלמותם של בעלי התפקידים מטעם המשיב מחלק מן הפניות שהגיעו אליהם בעניינו של המבקש - הן על-ידי המבקש בעצמו והן מטעם הסיוע המשפטי בענייננו של המבקש. בכל הנוגע לשיהוי האובייקטיבי איני סבורה כי נגרם במקרה דנן נזק כבד למשיב בשל האיחור (ואם נגרם נזק כזה הרי שניתן לומר שהתנהלות בעלי התפקידים של המשיב עצמו תרמו לו גם הם) וכן אין במקרה דנן צדדים שלישיים רלוונטיים. באשר לאינטרס הציבורי, הרי שאין להתעלם מן הפן הסוציאלי הברור של ההליך דנן.

16.      לא למותר לציין כי תוצאה זו עולה בקנה אחד עם ההלכות שנקבעו בפסיקה הנוגעת להארכת מועד בהקשרים אחרים (ראו למשל: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ותקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991). הפסיקה שעסקה בסוגיה של הארכת מועד כבר קבעה כי כאשר הנסיבות שגרמו לאיחור בהגשה אינן תלויות במבקש אלא היו חיצוניות לו, כמו למשל כאשר חל עיכוב בהסדרת ייצוג מטעם לשכת הסיוע המשפטי, יטה בית המשפט לקבל את הבקשה להארכת מועד (ראו: עניין פלונית, בפסקה 13 וההפניות שם; בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4) 702 (2000)). בנוסף נקבע כי במסגרת בחינת אופיו של ההליך והזכויות הנדונות בו, כשמדובר בבקשה של פרט להארכת מועד בסוגיה הקשורה לזכויותיו מכוח חוק סוציאלי, יטה בית המשפט למתן ארכה, וזאת לאור תכליתה של החקיקה הסוציאלית והאינטרס הציבורי הגלום בכך שפרט הזכאי להטבות מכוח חקיקה זו, ימצה את זכויותיו (בר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה, בפסקה 11 (‏10.12.2013)). ראוי להדגיש: הדברים מובאים על דרך קל וחומר. התקדימים שנסבו על השאלה של הארכת מועד אינם מהווים חלק מדיני השיהוי, שהם גמישים יותר ומאפשרים לבית המשפט להאריך מועד להגשת עתירה אף מבלי להידרש ל"טעם מיוחד". עם זאת, שיקולים שהוכרו כתומכים בהארכת מועד בהתדיינות אזרחית ובכל הנוגע להגשת ערעור מנהלי יכולים להנחות אף את בית המשפט שנדרש להכריע בשאלה של שיהוי, ולו כ"נקודת פתיחה".